אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לחלל הזה, בקומה גבוהה כל כך קרוב לים. לא יכולתי לעצור את עצמי מלצעוק. משהו בכוחו של הים, המתפרס למולך במלוא עצמתו התל אביבית, בחלל שהוא חצי עגול, גורם לך לתחושה שאתה על חרטום אנייה בעוד היא עולה על גל גדול..

 

איך אפשר להתערב בעצמה כזו? מה אפשר לשים לידה, שיחייה בהרמוניה ולא יתנגד או ירגיש זר לה? ובעיקר: מאיפה מתחילים? הסלון עגול, החלונות האינסופיים, הרוח החזקה, הגובה... כל אלה, חזקים כל כך ועדיין צריכים לחיות כאן בשלווה עם הדיירים, חשבתי.

 

אז מצאתי את השלווה בחומריות הטבעית: עץ, פשתנים ומשי. מצאתי אותה בשתיל הדקל הגדול, כורסאות הנדנדה אל מול השקיעה ובוילונות הלבנים המתנפנפים. לעומתם בחרתי בספה הענקית עם צבעוניות חזקה אשר נותנת "פייט" ולא משאירה את הדירה "חייבת". ספה זו היא חוויה רביצה אין סופית ומנוחה אל מול הים, שנראה אין סופי, גם הוא.

 

חלל העבודה התמלא בחומריות עצית אדמתית, המאזנת את יסודות המים והאוויר החזקים שבו. כיוון הישיבה אל הנוף מגרה ויוצר השראה. גם חדר השינה רחב הידיים התמלא בחמרים טבעיים. הכיוון השינה פונה אל הים, שנותן התעוררויות חסרות מחיר בכל בוקר. מתוכו עוברים אל חלל ההלבשה ואמבטיית ההורים. כאן, ישנן נגיעות של הומור- דוב הפנדה אוכל על ענפי החזרן שמהדהדים על זכוכיות המקלחון ויוצרים הסוואה ופרטיות.

בחזרה לעמוד פרוייקטים