כשהדלת נפתחה לראשונה, הרגשתי שאני נכנס לגלריה שעדיין לא הוחלט אם היא נועדה למגורים או להשראה.
הקירות לחשו זיכרונות, הרצפה סיפרה סיפורים. היה ברור שזו לא עוד דירה - זו במה לחיים של אמנית.

הבית שוכן בלב חיפה, עטוף בירוק חיפאי שמציץ פנימה דרך חלונות גדולים. החומרים שנבחרו - עץ גס, מתכת עדינה, טקסטיל טבעי - לא התחרו באמנות, אלא עטפו אותה. הריהוט הוא אוסף של רגעים, לא של פריטים. כל כורסה, כל מנורה, כמו חפץ שנבחר באהבה ולא הוזמן בלחיצה.

בחרתי לא "לעצב" את הבית הזה, אלא לאפשר לו להיפתח. השארתי בו נשימות, פינות של שקט, שטיחים שמזמינים הליכה יחפה.

זהו בית שבו אמנות לא תלויה על הקירות - היא קמה בבוקר, שותה קפה, וחיה כאן